<h1>יבין שמועה לרשב"ץ פ"ט</h1>
<h2>דף מו:</h2>
שנינו בפ' אלו טריפות [מ"ב ע"א] הריא' שניקבה בכלל הטריפות והעלו בגמר' שאינה טריפה עד שינקבו שני הקרומות העליון והתחתון שאם ניקב הא' ונשאר הא' אותו הנשאר הוא מגין שטעם הנקב הפוסל הוא שהריא' היא מנשבת על הלב וכשהיא נקובה הרוח יוצא ממנה ואינה מנשבת וכשנשאר אחד מהקרומות קיי' הרוח אינו יוצא וכשר' ואפי' נקלף כל הקרום העליון ונשארה אדומה וזהו שאמר בגמ' אמר רבא האי ריאה דאיגליד כאהינא סומקא כלומר שנשארה כתמרה האדומה כשרה. וכתב בעל הלכות ז"ל והוא דלא מפקא זיקא משמע דס"ל דצריכה בדיקה דכיון דעלאה איגליד איכא למיחש דילמא תתאה אינקיב סבת חולי הנקרא אל דבו"ל בלשון ערבי והוא אלס"ל וכן הרופאים אומרים כי על נזילה חמה מהמוח נקב קרום הריאה ומתקבצת שם מוגלא ויוצאת בשעול ובא לידי חולי שדפון שקורין סע"ל בל' ערבי ובל' לעז טו"ש והוא קדחת דבקה עם שעול ואין לה רפוא' כי אי אפשר שתתנקה המוגלא אלא בשעול והשעול מרחיב הנקב בכל יום ואם לא ניקב אלא הקרו' הפנימי תתקבץ המוגלא בין שני הקרומות. וסופו של חיצון להנקב ואין לו רפואה. ואם לא נקב זה שלא כנגד זה היה אומר הרשב"א ז"ל שהיא כשירה כיון שהנקבים אינם זה כנגד זה ודמה אותה לקרקבן שאמרו בגמ' [מ"ג ע"א] שכיון שאינן זזין ממקומן כמו שני קרומות שבושט שהם מתנועעים. ואפי' הם זה שלא כנגד זה טריפה בושט אבל בקרקבן כשרה שהקרומות קיימים במקומן וכל אחד מגין על חבירו וה"ה לריאה שקרומותיה קיימים הם. והר' אהרן הלוי ז"ל חלק עליו בס' בדק הבית ואמר שאין הריא' דומה לקרקבן בדין זה לפי שהרוח נכנס בין קרום לקרום ויוצא מהנקב אשר בקרו' העליון א"כ בין שיהיו הנקבים זה כנגד זה או שלא זה כנגד זה הרוח הוא יוצא וטריפ' וזהו מה שאמר בגמ' האי ריא' דאושא כלו' שהיא משמעת קול אי ידעי' מהיכ' אושא מותבי' עלה גנדפא או גילא או ריקא ונפחי' לה אי מבצבצ' טריפה לפי שזה הקול נכנס בה מהנקב שהוא בקרום התחתון והוא מתפשט בין שני הקרומות ויוצא מהנקב אשר בקרום העליון ומשו' הכי טריפה ואי לא מבצבצה כשרה. ובגמ' אמרו דאי לא ידעינן מהיכא אושא בדקינן לה בפושרי בחמימי לא דכווצא בקרירי לא דמטרשא אלא בפושרי אי מבצבצא טריפה ואי לא כשירה תתאה אינקיב עילאה לא אינקיב והאי דאושא ביני ביני הוא משמע מהכא שאם ניקבו זה שלא כנגד זה טריפה כדברי הרב ר' אהרן ז"ל. ואמרו בגמ' [מ"ט ע"א] אי אנקיבא ריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא דתלינן לקולא דהא תלינן בזאב שאם בא זאב ונטל בני מעים והחזירן כשהם מנוקבי' שהיא כשרה משום דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת נשחטה בחזקת היתר עומדת. ומזה הטעם אמרו בגמרא דמוראנא כלומר התולעים שיצאו מהריאה והרי היא נקובה לפנינו שאנו תולין שלאחר שחיטה יצאו והיינו דאמרינן והלכתא לאחר שחיטה פריש [מ"ג ע"א] ואמר רבא קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום וה"ה בריאה שהרי בגמ' [יבמות ע"ו ע"א] אמרו לענין כרות שפכה שזהו פסול שחוזר להכשירו דאתא למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה דאינו קרום והכי א"ר יוסף קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרו' וזה הוא טעם שאינו מועיל לעשות נפיחה בשום סירכא אלא אפי' נפחנו אותה ולא תוציא רוח היא טריפה שמא נקובה היא ונסתם הנקב בקרום וסופו ליפול ומשום הכי טריפה. (דין ריאה שיבשה) ואמר רבא ריאה שיבשה מקצתה טריפ' וכמה אמר רבא משמיה דרב פפא כדי שתהיה נפרכת בצפורן שאם לא הגיע יבשותה לזה השיעור שתהא נפרכת בצפורן הדרא בריא כיון שלא [שליט] בה אוירא מה שאין כן באזן בכור שאע"פי שאינה נפרכת בצפורן הוא מום משום דשליט ביה אוירא בכל יום תוסיף להתיבש וטעם היבשו' הוא שהוא כאלו ניקב באותו מקום וא"כ שיעורו כשיעור נקב בכל שהוא אבל אם לא יבש' אלא שנצמקה מלשון [הושע ט'] (ושרים צועקים) [ושדים צומקים] זו היא חרותא שאם היא בידי שמים כשרה כגון ע"י רעמים ואם היא בידי אדם טריפ' ואם לא ידענו אי בידי שמים או בידי אדם בקייטא מייתינן משכלי חוורי במיא קרורי ובסתוא מייתינן משכלי שחימי כלומר שחורים ומלינהו מיא פושרי ואנחינהו מעת לעת אי הדרא בריא כשרה ואי לא טריפה וכבר אמר בעל הכוזר שזו חכמה גדולה לא הגיעו חכמי יון אליה (דין מקיפין בריאה) ואמרי' בגמ' [נ' ע"א] ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו מקיפין בריאה פי' שאם נקבה הריאה במקום דליכא למתלי בידא דטבחא נוקבין במקום אחר ומקיפין ומדמין אם דומין הנקבים לאחר שחיטה וכשרה. אי לא קודם שחיטה ניקבה וטריפה. ולשון מקיפין הוא מקרבין אותם זו לזו כמו אין מקיפין שתי חביות במס' י"ט [ל"ב ע"ב] ואמרי' התם דהלכת' דאפי' מערוג' לערוגה מדקה לדקה ומגסה לגסה. אבל מדקה לגסה ומגסה לדקה לא. ופי' הריא"ף ז"ל מערוגה לערוגה מבהמה זו לבהמה אחרת. ומבהמה גסה לבהמה גסה אחרת או מבהמה דקה לבהמ' דקה אחרת. אבל לרש"י ז"ל לא הקל אלא בבהמה זו ומערוגה של ימין לערוגה של שמאל ומדקה דהיינו אונא לאונא אחרת ומגסה אומא לאומא אחרת (דין ריאה שנשפכה) [מ"ז ע"ב] ואמר עולא א"ר יוחנן ריא' שנשפכה כקיתון כשר' כגון שנימוח בשר הריא' בתוך הקרומים ונשפך מראשה לסופה והרי היא (אסרה) [חסרה] כשר' משו' דחסרון מבפני' לא שמיה חסרון ואמרי' בגמ' והוא דקיימי סמפונהא כלומר שהסמפונות הם קיימים ולא נמוחו ומנא ידעינן מייתינן צעא דקוניא והיא קערה של חרס מחופה באבר שהיא חלקה ונראה בה יפה אי אית בה שוריאקי חיורי טריפה שאותן חוטין לבנים הם הסמפונות שנמוחו ואם לאו כשרה והרשב"א ז"ל הקשה ואפי' ליכא שוריאקי חיורי ליחוש דילמא ניקבו סמפונות חד לחבריה דטריפה דהא אמרינן בגמ' [מ"ח ע"ב] שאם נקבו סמפונות לריאה כשרה ואי אינקיבו חד לחבריה טריפה. ועוד דהכא אפי' ניקב שלא לחבירו הוה לן למיסר דמוגלא לא סתמא ותירץ הוא ז"ל דלהא ליכא למיחש וכיון שהריא' נתקלקל' כל כך עד שנשפכ' כקיתון אי איתא דנתקלקלו סמפונות שבה כלל איתמחויי הוו מימחו (ומניכר במנה) [ומינכר במנא] ומדלא אמחו ודאי לא אינקיבו (דין מחט שנמצאת בריאה) ואמרינן בגמ' [שם] מחט שנמצאת בריאה רבי יוחנן ורבי אלעזר ורבי חנינא מכשרי. ריש לקיש ור' מני ור' פטיש ורבי שמעון בר אליקים טרפי ומסקי' בגמ' דכולהו ס"ל דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון ובהא קא מפלגי מר סבר סמפונא נקט ואתא כלומר שזה המחט בלעתו הבהמה ודרך הקנה והסמפונות נכנסה ולא נקבה ומר סבר נקובי נקוב ודרך הושט נכנס ונקב הריא' וקי"ל כמאן דמכשיר ואע"פי שהמחט נמצא בבשר הריאה ודאי ניקב הסמפון אמרי' שלא נקב הסמפון אלא כנגד בשר הריא' שהוא מגין עלה. (נקב הסמפון) ולא ניחוש שמא נקב המחט הסמפון כנגד חבירו שאינו מגין עליו דאחזוקי ריעותא לא מחז[ק]ינן אלא נופחין הריאה ואם אינה מוציאה רוח כשרה ובגמר' בההיא מחטא דאשתכח בחתוכה דריאה העלו שהיא אסורה דשמא אלו היתה בפנינו שלימה הוה מינקבה הילכ' דין מחט שנמצאת בריא' והיא שלימה נופחין אותה אם היא עולה בנפיחה כשרה ואע"פי שהמחט אכל הבשר חסרון מבפנים לא שמיה חסרון ואם אינה עולה בנפיח' טריפה ואם היא חתוכה אין לה בדיק' ואסורה. (דין ריאה שנמוקה) [מ"ז ע"ב] א"ר נחמן ריאה שנימוקה וקרום שלה (קינם) [קיים] כשרה כגון שנתרוקנה מאליה במקצתה ואינה נשפכת כקיתון אבל אין שם כלום. תניא נמי הכי ריאה שנימוקה וקרום שלה קיים כשרה. ואפי' מחזקת רביעית כלו' אפי' יחזיק אותו מקו' הנימוק רביעית לוג שכל כך חסר בשר הריא' לא נחוש לו דחסרון מבפני' לא שמיה חסרון וכן הלכתא. ודע כי כן הסכמת הרופאי' הטבעיי' שאין לבשר הריאה הרגש על כן אפי' יהיה בו מורסא לא יגיע ממנו כאב לבעלי חייים אלא מחמת הקרום שאפילו היא מורסא גדולה לא יכאב מקום המורסא אלא הקרום במקום תליית הריא' שחושש בה כאב מכביד מפני המורס' שהיא כבדה אבל מפני המורסא שהיא בבשר לא ירגיש צער כלל. אמר רבינא אוטם בריאה מייתינן סכינא וקרעינן ליה פי' שאם יש מקום אטום בריאה שאינו עולה בנפיחה באותו מקום קורעין אותו מקום אי אית ביה מוגלא ודאי מחמת מוגלא הוא וכשרה ומוגלא בריאה כשרה. ואי ליכא מוגלא מותבי' עלה גנדפא או גילא או רוקא אי מבצבצה כשרה. ואי לא טריפה. שכיון שנופחין אותה ואינו מתנועע אותו כנף או נוצה או קש או רוק שמניחין שם הרי זה אוטם הוא מפני חולי שיש בריאה עצמה ולא מפני מוגלא וכיון שאין הרוח נכנס שם הרי הוא כנקוב' שהרי הרוח יוצא דרך הנקב וטריפה שאין חיות הבהמה אלא מפני הרוח המנשב על הלב ומענין נקובת הריאה וכן בשאר טרפות נחלקו רז"ל [מ"ב ע"א] אי טריפה חיה י"ב חדש או לא והוא דבר של תמה ולמה לא בדקו הדבר אם היא חיה או לא. ותירץ הרמב"ן ז"ל שכבר בדקו ומצאו שאינה חיה ואעפ"כ לא נמנע החולק מלומר שהיא חיה שהאומר כן שזו שמתה מתה במקר' מפני שלא עשו לה רפואות כדאמרי' [נ"ד ע"א] גמירי דאי מבדרי לי' סממנין חיה וכיוצא בזה אמרו בירושלמי במס' תרומות [פ"ג ה"א] וכי בדבר שאפשר לעמוד עליו חכמים פליגין אלא בעיקר בדיקתה פליגין ולפ"ז כל ספק שנולד בטריפות אם נתקיימה י"ב חדש בידוע שאינה טריפה דהא קי"ל כמ"ד טריפ' אינה חיה וקש' ע"ז מה שאמרו באגדת הניזקין [נ"ו ע"ב] שטיטוס הרשע נקר יתוש במוחו שבע שני' והרי ניקב קרום של מוח והיאך נתקיים שבע שנים ואפשר היה לומר שהיתוש נכנס במוחו דרך שבילי' שיוצאין מן המוח אל החוטם אשר משם הוא מתפשט בה הרוח לפ"ז שבחנו חכמי הרופאים ונתרחבו אותם שבילים עד שנכנס שם היתוש שהקב"ה עושה שליחותו אפי' ע"י בריות קלות וי"א כי נקב קרום של מוח אינו טריפות באדם כמו שהוא בבהמ' וזה אמרו שהוא בחון ואפשר שמעשה נסים הי' באותו רשע שיתקיים בטרפות כמו שהזכירו ז"ל [לעיל מ"ג ע"א] באיוב שאמר [איוב ט"ז] יפלח כליותי ולא יחמול ישפוך לארץ מרירתי ואין מביאין ראיה ממעשה נסים שנאמר [שם ב'] אך את נפשו שמור. וכבר הביאו לפני תרנגול אחד שנשחט מקצת הושט והניחוהו הרבה חדשים ועלה בו קרום שהיה אוכל חטים ושמן ושפיר וצויתי לשוחטו ומצאתי במקום הנקב מוגלא סרוחה ובודאי אותה מוגלא היתה ממיתה אותו קודם שיגמרו לו י"ב חדש ותמהו התלמידים על זריזותי בבדיקה זו. וראיתי בס' הרפוא' כי אדם א' נכנס לו חץ בגבו ולאחר שבע שני' הוציאו בצואתו ואם אמת הדבר הזה (נכנסין) [נכנס בין] הבשר ובין הקרבים ולא ניקב ומעט מעט ירד עד קרוב לפי הטבעת בחלוחלת ושם ניקב במקום שאין עושה טריפה והוא המקום שהירכים מעמידין אותו ומשם יצא וכל זה לקיים דברי חכמים ז"ל טריפה אינה חיה י"ב חדש. וכבר הגידו לי כי במדבר כשהגמלים והפרים מרבים שומן ומתנפחים בני מעיהם מרוב אכילה הם קורעי' בסכין הכרס ומוציאין הפרש ואח"כ תופרין אותו ביתדות של עץ שמתדבק ורועי' ויוצאין פרש כל זמן שלא נדבק ומתקיימין הרבה. ובזה העיד לי יהודי בקי בטריפות ואם אמת הדבר נאמר שזה המעש' יקיים לנו דברי האומר [נ"ב ע"ב] כרס החיצונ' שאינה טריפ' עד שנתקרע רובה או טפח שהוא המקו' החיצון שהכרס עצמו ומבטל דברי האומר כל הכרס כלו זהו הכרס הפנימית ובזה נוכל לקיים דברי החץ שנכנס ולא יצא עד אחר ז' שנים אם אמת הדבר. והרשב"א ז"ל בתשובה קורא תגר על מי שמפקפק על דברי חכמים האומרי' טריפה אינ' חיה י"ב חדש ואפי' יעידו בזה נאמר להם שמא טעיתם. או נתחלפ' להם בהמה בבהמה כדי לקיים דברי חכמי' ובזה הביא הרבה ראיות מהתלמוד' דאפי' מיעוטה דמיעוטא אי אפשר שתתקיי' סוף דבר טריפה ודאית אינה חיה י"ב חדש ובספק טריפה משהינן לה י"ב חדש אם נתקיימ' הוברר הדב' שלא הית' טריפ' ואם נקב' היא כשתלד ואפי' תוך י"ב חדש כמו שנזכר בגמר' ומה שאמרו סימן לטריפה י"ב חדש הוא לפי שיש מכה שהצנה קש' לה כמו שפי' רש"י ז"ל בגמר' ויש מכה שהחמה קשה לה וכשעברו ימי הצנה וימי החמה ולא מתה הוברר הדבר שהמכה הזאת אינה מכת מות וחיים לכל ישראל.
